לאחר יותר מחודשיים שבהם אנו מצויים במצב מלחמה, כבר ברור לכולנו שהמצב משתנה, ואיתו גם אנחנו. מאז 7 באוקטובר חיינו השתנו לבלי הכר, עולמנו סוער וכל אחד מחפש את דרכי ההתמודדות המתאימים עבורו. 

ברור לכולנו שרגשות הם חשובים תמיד, ובתקופה כזו עוד יותר. חלקנו חווים רגשות מוקצנים, שמתחלפים במהירות, שיכולים להיות עוצמתיים יותר מהרגיל. עבור חלקנו, לאחר שבועות ארוכים במלחמה, התפתחו מנגנונים של ריחוק וניסיון להירתע מלשמוע חדשות ולעסוק במצב.

כדי להתמודד עם רגשות משתנים, לא יציבים, שיכולים להיות חזקים ולהקשות עלינו, כולנו משתמשים במנגנון מורכב שנקרא "ויסות רגשי". המנגנון של ויסות רגשי מאפשר לנו לאזן את הרגשות שלנו ולהפחית רגשות עוצמתיים למידה שנוכל להכיל אותם ולא להיות מוצפים. יש מצבים שבהם אנו חווים רגשות בעוצמה, ואצל כל בני האדם המנגנון הזה יפעל לעתים באופן לא יעיל, ואז אנו עלולים "להיתקע" עם רגשות לא נעימים לאורך זמן ולהתקשות לצאת מהם. רגשות לא נעימים או מציפים עלולים להקשות על איכות חיינו, להשפיע על איך נפעל בחיי היומיום ולקיים מערכות יחסים חברתיות.

למנגנון הויסות הרגשי יש תשתית מוחית-גופנית בסיסית שאנו נולדים איתה, ואז בשנים הראשונות לחיים המנגנון מתפתח במפגש עם רגשות לא נעימים, רגשות עוצמתיים, אשר מתעוררים במצבים שונים.

מה תומך בהתפתחות מנגנון הויסות הרגשי? המבוגרים מסביב שעוזרים לפעוט, ראשית, לזהות את הרגשות שלו, להבחין ביניהם, ובהמשך להביע אותם. כל הפעוטות נוהגים להתנהג את הרגשות שלהם (ילדה כועסת יכולה לבעוט במשחק, ילד עצוב יכול לבכות וכו'), ורק בגילאי 4-5 ילדים מתחילים להיות מודעים לרגשות שלהם ולומדים, בתמיכת הסביבה, להביע אותם באופן מילולי ולשתף אחרים. המודעות והזיהוי לרגש, לצד היכולת להביע את הרגשות באופן מילולי תורמות ישירות ליכולת להפחית, לאזן את הרגשות וליצור מצב שאנו משפיעים על הרגשות שלנו, ולא נשלטים על ידיהם.

מה קורה כשלילד אין יכולת להביע את רגשותיו באופן מילולי? מה קורה כשילד מתקשה לזהות את הרגשות שלו? ידוע שאצל ילדים ובוגרים המאובחנים עם אוטיזם קיימת רגישות לגירויים שונים הנקלטים על ידי החושים, המוח מעבד אחרת את הקלט החושי, ועלולה להגרם בקלות הצפה. הצפה חושית עלולה להוביל למצוקה רגשית עוצמתית, ובמצב כזה ילד צעיר יהיה זקוק לעזרה של המבוגרים בסביבתו, הן כדי להתרחק מהסביבה עמוסת הגירויים או להתגונן בפניהם באופן אחר (דוגמת אוזניות מווסתות רעש), והן כדי לתווך את המצב ולתמוך, ועד להציע לילד אסטרטגיות התמודדות. לרוב, יעזור לתת לילד אפשרויות שיחזירו לו את תחושת השליטה במצב.

בנוסף, ילדים אוטיסטים יכולים להתקשות להבין את העולם, להבין את עצמם, להבין רצפים קבועים שמתקיימים בעולם, ולהבין מצבים חברתיים. כל אלה עלולים לגרום לילדים רגשות עוצמתיים של בלבול, תסכול, פחד ועוד. לכן, חשוב במיוחד לעזור לילדים המאובחנים עם אוטיזם להפעיל את מנגנון הויסות הרגשי בשני שלבים:

1. השלב הראשון כולל לעזור להם לזהות את הרגש שמתעורר בהם

• המבוגר מזהה את הסימנים הפיזיולוגיים וההתנהגותיים שרואה אצל הילד (רגשות כמו פחד וכעס מלווים לרוב בסימנים גופניים- ניתן לראות למשל סימני הזעה, רעד, אודם בפנים לכעס או לובן בפנים לפחד, דפיקות לב מהירות ועוד).
• המבוגר עושה לילד חיבור בין הגוף שלו לבין הרגש ואומר לילד את שם הרגש ומציע לו שהוא מרגיש כעת משהו שנקרא פחד/כעס וכו'.
• המבוגר נותן תוקף לרגש, אומר לילד שזה רגש טבעי שכולם מרגישים. אפשר לתת תוקף גם לכך שאולי הרגש לא נעים וממלא את הגוף.
• המבוגר שואף לתת הסבר, אם ניתן להבין, מדוע הרגש התעורר כעת. למשל- "אתה רצית להמשיך לבנות בקוביות ואז אחיך לקח את הקוביות וזה הכעיס אותך…", "אתה מאוד מתגעגע לאבא שהלך לצבא וקשה לך להתגבר על זה", "ישנת והתעוררת במפתיע מהאזעקה וזה היה מפחיד". ההסבר יכול לאפשר לילד להרגיש מובן, להרגיש שרואים אותו. במצבים שבהם לא ניתן לזהות מה עורר את הרגש, ניתן לומר לילד שרוצים להבין אותו ומה עובר עליו, גם זה תומך.

• "כשאתה כועס אתה יכול לכווץ את האגרופים חזק חזק עד שהכעס ישתחרר… כשאתה כועס אתה יכול לקפוץ גבוה גבוה עד שהכעס יעבור… בוא נקפוץ ביחד. "כשאתה מפחד אתה יכול לחבק את הדובי חזק חזק עד השפחד יעבור…".
• חשוב להגדיר לילד מה הוא כן יכול, ומה הוא לא יכול. מצד אחד, לסמן גבול כדי למנוע פגיעה עצמית או באחר, ומצד שני לאפשר לילד מרחב של תגובה והתמודדות.
• "כשאתה כועס, אתה לא יכול לדחוף את אחיך". הכעס נמצא בגוף שלך, וכדי להוציא אותו אתה יכול…
• כשילד מאוד כועס והעוצמות גבוהות ניתן להזכיר לו משהו שאנו יודעים כמבוגרים, וילד לא תמיד יודע או זוכר- עכשיו אתה פוחד וזה לא נעים, עוד מעט הפחד יעבור. אתה לא תרגיש ככה כל הזמן. הפחד בא ואז חולף.
• לשים דגש על זה שהילד יכול לבקש עזרה- באופן מילולי, או באמצעות ג'סטות או בכל אמצעי אחר של תקשורת חלופית תומכת (אייפד, טאבלט, סמל). "אתה יכול לבקש חיבוק, או להחזיק ידיים וכו'").

חשוב לזכור ולכבד שבמצבים של רגשות עוצמתיים יש ילדים שהצורך שלהם הוא להיות רגע לבד, או רגע בשקט, ואז כדאי להתמקד בעיקר בלהגן עליהם מפני לא לפגוע ולא להיפגע. אפשר להוביל את הילד במצב כזה לשמיכה, פינת כריות או פוף, ולאפשר לו רגע להירגע בעצמו. ואז אפשר להציע את התמיכה כפי שפורטה למעלה. 

ילדים שהסביבה מכבדת את הרגשות שלהם, שהמבוגרים מאפשרים להם להביע בתוך גבולות שמורים ונותנים להם תמיכה, יוכלו ללמוד ולתרגל ויסות רגשי, יוכלו גם להפנים איך לעזור לעצמם וגם להרגיש שזה בסדר לבקש עזרה. בעצם, לעזור לילדים לתרגל ויסות רגשי מוביל לשיפור ביכולת שלהם לחוש בטוחים וגם לשיפור ביכולת שלהם להתמודד עם מצבי קושי ולחוש מסוגלים ובעלי יכולת.