מאז פתיחת המבצע בתקיפת מתקני הגרעין והטילים באיראן, שוב אנו מוצאים עצמנו במציאות של התרעות וירי טילים המטלטלים את שגרת חיינו. הציבור נקרא לשהות בסמוך למרחבים המוגנים, והלב כבד מהמתח המתמשך ומהדאגה...
נחמה פבר בן פזי – פסיכולוגית קלינית, מנהלת מערך גילאי בית ספר
דנה קוסטה – פסיכולוגית התפתחותית, מנהלת מקצועית מערך גנים ומעונות
יעל לויאל – עובדת סוציאלית, M.S.W, מדריכה, פסיכותרפיה בטראומה, מטה מקצועי
עקרונות
העיקרון הראשון והמהותי מכולם הוא שילדים נושאים עיניהם אל הוריהם, קשובים אליהם, משתמשים בהיכרותם עימם כדי לחוש ולהעריך את המצב בכל רגע נתון. כל ילד מכיר את הוריו לעומק, במערכת שפועלת מעבר למילים, שפה או חשיבה. ולכן, ההמלצות המצורפות מתאימות לילדים בכל גיל ובכל רמת התפתחות, גם בגילאי שנה או שנתיים, וגם בקרב ילדים שלא משתמשים בשפה ומילים. ילדכם חש אתכם באמצעות שפת הגוף שלכם, קצב התנועה, מידת הכיווץ/פתיחות הגופנית, טון הדיבור שלכם והעוצמה, ועוד מגוון של סימנים ואיתותים שמעבירים לו/ה מסר ומשוב לגביכם. עבור ילדים, המצב של הוריהם, הוא המדד החשוב והמשמעותי למידת הביטחון, היציבות או הדאגה הקיימים בעולם. לכן, הנגזרת המעשית והחשובה היא כי ככל שתשמרו אתם על מידה מסוימת של רוגע, ויסות וחיות- זה ישפיע ישירות גם על ילדכם. או במילים אחרות- הדרך הטובה והיעילה ביותר שלכם להרגיע, להקל ולתמוך בילדיכם בימים מטלטלים אלו- היא לאזן את עצמכם מבחינה פיזיולוגית, רגשית ומחשבתית.
העיקרון השני והחשוב גם כן הוא היכולת שלכם להפוך את הבית למקום נעים, רגוע, יציב, שמשמר שגרה מסוימת. ברור שהמילה שגרה כרגע נשמעת מוזרה ואולי אפילו לא מתאימה, ואין הכוונה לצפות להתנהלות בית רגילה, המצב כרגע משתנה לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה, ויש להיות אחראים ולדאוג לבטיחות ולצרכים ראשוניים בראש ובראשונה. לצד זאת, כדאי לחפש איך אפשר לקיים רצפים מסוימים או פעילויות מסוימות שמוכרות לילד מחיי היומיום ועשויות לייצר ולחזק עבורו תחושה מסוימת של יציבות. למשל להמשיך לקיים טקס שינה, לשמור על רצף אם אפשר בסדרת פעולות וזמנים של ארוחות ומקלחת, משחקים ושירים מוכרים ועוד. הבית יכול לשמש מעין מובלעת שנותנת לילד תחושת מוכרות והגנה. במידה ואתם לא בביתכם, אלא במקום אחר, עדיין אפשר לנסות לסדר או לקיים פעילויות מוכרות, כמה שניתן, ליצירת תחושת עוגן.
העיקרון השלישי והחשוב לא פחות הוא מתן לגיטימציה, אפשרות ותמיכה- והכוונה כאן היא גם לילדים, וגם לעצמכם. זה הזמן להיות הכי מבינים והכי חומלים כלפי ילדיכם וכלפי עצמכם. זה לא הזמן לחשוב על תהליכים חינוכיים, על הקניית גבולות והרגלים או להקפיד על דברים שבשגרה הם חשובים אך כעת חשיבותם פוחתת. בימים כאלה מותר להרגיש. מותר לכעוס, מותר לכאוב, מותר להביע רגשות, מותר קצת לריב ולהיות לא מרוצים. מותר לבכות או לחוש כאב ואי נחת גופנית מסוגים שונים. מותר להתעקש, וכל אלה יהיו בבחינת תגובות מותאמות ומובנות למצב חדש, מוזר, מפחיד ומטלטל. זה בסדר לאפשר לילדים יותר זמן מסכים- של תכניות שגרתיות ומותאמות לילדים. זה בסדר לתת לעצמכם לעשות פחות, לסדר פחות, להקל על עצמכם. אם חשתם כעוסים והפניתם נימה לא נעימה כלפי האחרים, חבקו את עצמכם ואימרו שזה טבעי, הקלו על עצמכם ומכאן והלאה נסו לשנות את האווירה והשיח.
העיקרון הרביעי והאחרון עוסק בתחושת יכולת. במצבי חירום השאיפה היא להתמקד כמה שיותר בעשייה, בפעולה, להיות יותר אקטיביים ולהפחית פאסיביות וחוסר אונים, שהם רגשות קשים, בלתי נסבלים ומחלישים. תמיד יש דברים והתרחשויות שאין לנו שליטה עליהם, ותמיד יש דברים שאנו יכולים לעשות כדי להרגיש יותר טוב, כדי לגרום למישהו אחר להרגיש טוב וזה מעודד גם אותנו, לבצע תפקיד או לפעול כדי להיות משמעותיים וכך להתחזק. השאיפה היא לעורר ולהחזיר תחושת שליטה מסוימת, שתורמת לחוסן נפשי ולהתמודדות טובה יותר.
ילדים המאובחנים עם אוטיזם לרוב רגישים אף יותר מילדים רגילים לשגרה. שגרה משמעה יציבות, ויציבות משמעה תחושת ביטחון ורוגע. השגרה מאפשרת לעולם ולהתנהלות להיות יותר מוכרת וצפויה מראש, וגם בכך לתרום לתחושת יציבות. כשאני יודע מה צפוי לי, כשאני יודע מה עומד להתרחש, אני יכול להיות רגוע יותר, פתוח יותר ודרוך פחות. כשהשגרה מופרת, יש פוטנציאל לעלייה של לחץ. כשהשגרה מופרת באופן קיצוני ומתמשך, אותו לחץ עלול להוביל לחוויות של מצוקה, חוסר הבנה, ועד לתחושות קשות של חוסר אונים.
לכן, הפרה בשגרה הוא המוקד שאליו כדאי להתייחס, ועם הבנות אלה לחפש דרך שלפיה ניתן בעצם לייצר מעין שגרה מחודשת. ברור שבימי מלחמה יש חוסר ודאות ושינויים, והשאיפה היא לייצר ודאות מסוימת בתוך אי הודאות. העקרונות מתייחסים לניסיון לשלב חלקים מהשגרה המוכרת לילד- לצורך כך ניתן להשתמש בכל משחק, שיר, חפץ שמוכר לילד ויעוררו תחושת מוכרות ועוגן. אלמנט נוסף שיכול לסייע הוא להשתמש ברצף פעולות שמוכר לילד- אם אפשר לעשות דברים באותו סדר כמו בימי שגרה- למשל- מקלחת, אכילה, סיפור לפני שינה. אין ציפיה ואין צורך למשהו מושלם. העיקרון המנחה אותנו הוא הכוונה לייצר משהו שיהיה "טוב דיו".
השגרה מופרת מעצם הפסקת הלימודים, מכך שהטלוויזיה עוסקת רק בחדשות, שהורה או אח/אחות לא בבית כי הם מגוייסים. יש לשים לב שהשגרה המופרת מלווה באווירה של חרדה ולחץ מצד כל המבוגרים ומצד כל הנשמע ברקע. ואם השגרה אמורה לתת יציבות, להפרת השגרה במצב מלחמה מצטרף מרכיב מהותי של חרדה המכפיל את החרדה שאל מולה הילד/נער נצמד לשגרה. ככל שהילד גדל חשוב למצוא איתו את השגרות החדשות ולקשור אותן באופן גלוי ומודע להפחתת המצוקה הכפולה. שגרות מקבלות לרוב אופי של טקס ולמרות שככל שהילד גדל אנחנו מנסים לרכך את הטקס, בזמן משבר יש להיעזר בטקס כפיגום ומבנה מסדר המאפשר להכיל את המצוקה.
היבט נוסף שחשוב להתייחס אליו ולקחת בחשבון הוא הקלט והעיבוד החושי בקרב ילדים המאובחנים עם אוטיזם. לעתים קרובות הילדים יהיו בעלי רגישות מוגברת לקולות, חלקם למראות, חלקם לגירויים אחרים כגון טעם, ריח ומגע. במצב שבו יש עודף או עומס של גירויים, עלול להיווצר לחץ על המערכת החושית שעלול להוביל להצפה חושית וקריסה בחוויה הרגשית. במצב כזה ילד יכול להגיב בהתפרצות, או לעתים להיפך, בהסתגרות וניתוק. לכן כדאי לשמור על סביבה ביתית שקטה, עם מינימום חשיפה לחדשות וגירויים, ואפשרות להשתמש בעזרים תומכים שיפורטו בהמשך.
חשוב לזכור שבעת מצוקה גם מי שאינו על הרצף, ילד ומבוגר, חווה עליה משמעותית ברגישות החושית. זה יכול להיות מתכון להתנגשות רבתית כאשר הילד מרגיע את עצמו בתיפופים חזרתיים וההורה לא יכול לעמוד ברעש ולהיפך. חשוב לשים לב לרגישות החושית של כולנו במצבי לחץ. מודעות וקשיבות יכולות להפחית התנגשויות. לגירוי חושי מוגבר יכולות לבוא תגובות מועצמות והצפה ויכולות לבוא תת תגובות ואפתיה. האזעקה- יכולה להוביל לתגובות של לחץ ויכולה להוביל להתעלמות. גם בעת מלחמה צריך לזכור מה אופי התגובות הרגיל, מה הפרופיל הסנסורי של כל אחד, ולהתחשב בו בהתאמה.
לילדים שמאובחנים עם אוטיזם נטייה לעתים להבין דברים בצורה שונה, לעיתים בצורה מילולית או קונקרטית, לעיתים לפרטים יש מקום הרבה יותר גדול מהתמונה המלאה. לפעמים הנטייה היא, להבין אחרת את הסיטואציה וההקשר החברתי, ואף לפספס את ההתרחשות החברתית ואת הרמזים הבינאישיים הקיימים בסיטואציה. יש ביניהם שנוטים לחשיבה ויזואלית דרך תמונות ודימויים ויזואליים. מאפיינים אלה עשויים להפוך את המצב הנוכחי לעוצמתי ומבלבל עוד יותר. התמודדות עם תמונות מהטלוויזיה, תיאורים של הקורה שאינם מוחזקים כדימויים ואפילו לדוגמא השם של המלחמה שיכול לעורר חרדה גדולה. שונות זו מחייבת אותנו המבוגרים לעצור לרגע נוסף, להפגין יותר תשומת לב, רגישות, להבין מה עובר על הילד ובעיקר לא להגיב רק להתנהגות שלו אלא מה עומד מאחוריה. הבנת המקור להתנהגות יכול לאפשר לתת לילד יותר הבנה, הסבר ותיווך, ובכך להקל על מצוקתו ועל מצוקת הסביבה.
כולנו מכירים את העובדה שילד/מתבגר על הרצף יכול לתאר אירוע מהעבר עם זיכרון מדוייק למה שהיה, ממש זיכרון פנומנלי – כאילו האירוע מתרחש עכשיו, כלומר זה נראה שאין 'עבר' והכל 'הווה'. יש לכך נגזרות מהותיות לזמן הזה. כאשר בטלויזיה מראים שידור חוזר של נפילת טילים, זה מפחיד כי זה נחווה כהווה. כאשר יש שחזור ועדויות על מה שהיה באירועים הנוראים שהיו בימים האחרונים, אין עבר, יש הוה. חשוב לעשות הבחנה בין העובדה שהשכל מבין שזה בעבר לבין הרישום החווייתי שזה קורה עכשיו. ההגנה על הילדים צריכה להיות בהסברה. צריך כל הזמן לתווך לילד ולמתבגר שזה אירוע שהיה ולא מתרחש עכשיו. צריך לתווך את הפער הקיים בין המסך לבין המציאות. לנו זה ברור מאליו – להם זה מעורר את החרדה לרמה בלתי נסבלת. גם אלה שנראים מנותקים, הניתוק הוא סוג של פתרון זמני ולא תמיד טוב אל מול החרדה. לתווך, להסביר, לתת לשכל להיות פעיל, שומר ושולט בסיטואציה נותן להם כוחות וכבוד.
נטייה זו להבין את העולם אחרת דורשת מאיתנו המבוגרים תשומת לב מיוחדת למילים שאנו בוחרים. מה שנראה לנו פשוט וציורי יכול להיות מעורר אימה אצל ילד, מה שאנחנו חושבים שכבר אמור להיות מובן בגיל ההתבגרות עלול להיות התנסות ראשונה אצל ילד/מתבגר שחי לעיתים ליד הסיטואציה החברתית וחסר התנסות. העצירה הזו של עוד שניה כדי לוודא שהבנו מה מעסיק את הילד/נער יכולה למנוע כאב וייאוש.
ילדים המאובחנים עם אוטיזם מאופיינים לרוב עם רמות חרדה גבוהות יותר, ולכן בתקופות קשות בהן החרדה הכללית גבוהה יותר נראה לעתים החמרה במצב. הבנה זו היא חשובה, והמבוגרים המכירים בכך יכולים לפתח עמדה של יותר הכלה והרגעה כלפי הילד, קבלה של תגובות קיצוניות או התנהגויות חזרתיות, מתנגדות או ילדותיות מאוד. חשוב להבין שהתנהגויות אלה יכולות להיות בבחינת "תגובות נורמליות ומתאימות למצב לא נורמלי", ואין הן מעידות על נסיגה אמיתית במצבו של הילד. אם המבוגרים יוכלו לקבל התנהגויות כאלה ולהציע יותר חמלה והכלה ולא להגיב בבהלה או ביקורת, זה יסייע לויסות גם אצל הילד, וגם אצל ההורים.
מומלץ
1. להיות זמינים ונוכחים – נוכחות פיזית, תשומת לב והרגעה. לשים לב שלא נמצאים כל הזמן עם הטלפון או מדברים מעל הראש של הילד. הוא קולט גם אם לא מבין הכל, והוא צריך לחוש לפחות חלק מהזמן שאתם באמת איתו ופנויים אליו. ואם קשה והילד זקוק למסך – אפשר גם לשבת איתו. רק להיות ביחד.
אצל מתבגרים הרבה פעמים זה נראה שהם בעיקר צריכים זמן לבד. זה לא מדויק. הנוכחות האנושית היא המרכיב החשוב בהתמודדות עם חרדה וטראומה. זה נכון שהם לא צריכים שנחפור להם. אבל להביא להם כל פעם משהו קטן או לשאול שאלה או לשתף ועוד.
2. להקשיב, לשאול, להתעניין- לא רק בשיח ובמילים, אלא גם באמצעות משחק, יצירה, או כל דבר שמעניין את ילדכם. גם אם מדובר בפעילות חזרתית או לא מתפתחת, הרעיון הוא להצטרף ולהפגין מעורבות ותחושת יחד. אם הילד שואל שאלות – חשוב לא להתעלם. חשוב לענות בצורה הכי פשוטה וכנה, תוך שימוש במושגים שהוא יבין.
3. להסביר ולתווך את המצב בדגש על מסרים שמסבירים את השינוי בשגרה- כעת אנו בבית, הגן/בית הספר סגור כי אנחנו רוצים לשמור על עצמנו. התוכן מתמקד במה אנו עושים בכאן ועכשיו, איך, כמה, ופחות בלמה ובסיפור המסגרת.
לדייק מה קשה. לעשות מאמץ להבין מה מטריד אותם ולא לבטל. כי יתכן ואת המצוקה הוא יבטא על העובדה שכתבו את ההודעה בטלוויזיה עם טעות כתיב, ואנחנו המבוגרים נגיד לו שזה שטות ולא חשוב, אבל זה לא נכון. כי עבור הילדים שלנו הסדר והארגון והדיוק הם מה ששומרים על העולם שלם. ולכן ההנחיה היא לנסות להבין מה עוזר להם. לא לדרוש מהם להתאים לנו. לכבד את הכללים שלהם.
4. כשאנחנו מדברים על ילדים ובני נוער, חלק משמעותי מחוויית ההשתייכות שלהם והרלוונטיות שלהם בעולם הוא הידע. לדעת את מה שהסובבים אותם יודעים וכך להיות "חלק". צריך למנן לפי הגיל את הידע וההתמצאות שמתאימים. אם נקטין אותם ונעטוף אותם בצמר גפן, לא נאפשר להם להיות חלק, להרגיש שווים ובעלי יכולת. לאורך שנות הגדילה ההשתייכות הקבוצתית/חברתית/משפחתית היא מרכיב חסר והכרחי לכל ילד/נער אוטיסט. במצבים של שבר וטראומה מרכיב ההשתייכות הופך לקריטי אף יותר.
5. פיזיולוגית מצב הישרדותי מוביל לעשיה פיזית ולכן כדי לקדם הישרדות צריך לחזק עשיה עם פחות דגש על הרגש. עשיה אצל ילדים ומתבגרים צריכה לקדם את תחושת התרומה והשייכות לבית ולמשפחה. תפקידים בבית, להכין קפה לאחד ההורים ועוד.
6. כל אחד נכנס ללחץ כשהוא לא מבין מה קורה לו ולמה. צריך לתת לגיטימציה לתגובות הלחץ הפיזיות, להסביר אותן ולפנות לילד עצמו כדי ללמוד ממנו מה עוזר לו להרגע, מה הוא ממליץ לעשות. להתמקד במה שעובד. לשמור על שגרה ככל שניתן – הרגלים, משחקים, טקסי אכילה, משחק ושינה, כל מה שמוכר וייצר חוויה של ביטחון, מוכרות ויציבות. אפשר לקיים קשר עם ילדים מהגן/בית הספר לטובת תחושת המשכיות.
7. לתת לילד ולנער תחושה שצריך אותו. במטלות בית, בקפה, בטלפון יומי לסבתא.
8. להציע חפצים מנחמים – צעצועים, בובות, שמיכות לבטחון, תמונות, אוספים שונים שילדים אוהבים לאסוף ולחוש שזה שלהם, לעודד עיסוק בתחומי עניין מוכרים ומרגיעים
9. להביע אהבה – מילים, מגע או קרבה – בהתאם לרצונו של הילד ומה שהוא אוהב ומכיל באופן לא מלחיץ ולא חודרני, ומחוות דאגה ואכפתיות. לחזק, להתפעל באופן אותנטי מהילד ומדברים שהוא עושה, חושב, אומר, מרעיונות שלו. להתעניין באופן אמיתי במחשבות ותובנות שלו על המצב.
10. להיות סבלניים כלפי התנהגויות חזרתיות, התעקשות או התנהגויות מחאה יותר מכרגיל. ילדים מביעים לחץ ודאגה בדרכים שונות, יותר באמצעות התנהגות מאשר מילים. אם זה לא חשוב ממש או פוגע, עדיף להבליג ולהפגין יותר גמישות. כמובן לא על חשבון הצבת גבולות הכרחיים לצורך הגנה והתנהלות בטוחה.
11. לעודד משחק ופעילות מסיחת דעת שמדגישה הן יצירה והן תנועה וספורט. לשבת עם הילד, לפחות חלק מהזמן, ולא לצפות שהוא יעסיק את עצמו. להקריא סיפורים ושירים. לשים מוסיקה ולרקוד בבית, לתופף על קופסאות. לפעילויות שמדגישות יצירה, מוסיקה וגוף השפעה מיטיבה ומשחררת הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. לבשל, לאפות, ולסדר. ללכת ביחד "לראות" מעליות….
12. לתת מקום לתחושות גופניות ולרגשות כגון פחד, בושה, תחרות, תסכול, בהתאם לגילו של הילד. כדאי שגם ההורה יביע תחושות ורגשות באופן מאוזן ולא עוצמתי, כדי לחזק את הלגיטימציה לרגשות ותחושות, לתת מעין דוגמא אישית ולעודד אותו להביע.
13. אפשר להביע עם הילד תפילה/ברכה/איחול לעצמו, למשפחה, לקרובים, לכוחות הביטחון ועוד, יש לזה השפעה מחזקת ומתן תחושה לילד שהוא משפיע.
מומלץ להימנע
1. מלשים חדשות מכל סוג בבית, הן דרך מסך והן באופן שמיעתי. על ההורה לקבל עדכוני חדשות באמצעות אוזניות או קריאה. להגביל ולמנן למינימום חשיפה לחדשות. ככל שהילד גדל, צריך למנן ויחד עם זאת לאפשר לילד/נער להכיר ולדעת ולהיות בעניינים. הכל באופן מוגן ותואם גיל ויכולת.
2. מלדבר מעל ראשו של הילד על המצב ועל התמונות הקשות הנצפות בחדשות, הילדים שומעים וקולטים הכל גם אם נדמה לנו שאינם מבינים.
3. מלהתערב לילד בתכני משחק ופעילות, להשתדל להיות יותר גמיש ומאפשר גם כלפי תכנים שנראים להורה לא מקדמים, חזרתיים או ילדותיים.
4. ממילים חזקות ומתיאורים גרפיים שעלולים להבהיל. לשמור בהסברים שפה פשוטה ותיאורית, ותואמת לרמת ההבנה של הילד. כדאי להימנע מלדבר על היסטוריה ומלדבר על עתיד. כדאי להתמקד במה כרגע רלוונטי לחיי היומיום של הילד.
5. מלהשאיר את הילד זמן ארוך ברצף עם עצמו או מול מסך (30 דקות ומעלה). כדאי לעשות הפוגות, לייצר קשר ואינטראקציה, ואז אפשר לחזור לזמן נוסף של משחק/מסך (ברור שיש להורים אילוצים, במיוחד בימים כאלה).
1. אנחנו כאן כדי לשמור עליך, בכל מצב מישהו מאיתנו המבוגרים במשפחה יהיה איתך. המילה "שמירה" צריכה לקבל מקום רב אל מול חוויות המלחמה.
2. זה בסדר לפחד, כולם מפחדים לפעמים, גם אנחנו. כשמפחדים, אפשר לספר על זה. אפשר לצייר את זה. אפשר לקפוץ ולספור עד 10, ואפשר לגלות פטנטים אישיים ומשפחתיים להתמודדות עם הפחד ואז הפחד קצת מתפוגג. וכו'. כנל לגבי רגשות אחרים כמו כעס, געגוע. אפשר גם לומר שרגשות מופיעים, ואז הם חולפים ומשתנים, כמו עננים בשמיים. ככל שהילד גדל יש חשיבות הולכת וגדלה להתייעץ איתו – מה ה"פטנטים" והשיטות שלו אל מול תחושות קשות כמו פחד, כעס ומצוקה.
3. אנחנו במלחמה עכשיו, יש לנו שוטרים וחיילים ששומרים עלינו, ואנחנו נשמור על עצמנו בלהיות יחד בבית, או יחד מחוץ לבית.
4. בשביל להיות בטוחים, אנו צריכים להישאר יחד. כשיוצאים החוצה, חשוב להחזיק יד וללכת ביחד קרובים זה לזה ולא לברוח או להתרחק.
5. אתה חזק ויש לך כוח, וגם לכל אחד במשפחה (לפרט), וביחד אנחנו עוד יותר חזקים. לפעמים מישהו מאיתנו מרגיש פחות חזק, ואז האחרים יכולים לחזק אותו ולהזכיר לו שיש לו כוח. זה מאוד אמיץ ובוגר להביע רגשות, להתמודד ולהתגבר.
6. במידה ויש בן משפחה או קרוב שחלילה נפגע- חשוב להתייעץ עם איש מקצוע מהגן, בית הספר או השירותים האזוריים, כדאי שזה יהיה מישהו שמכיר את הילד כדי לכוון ולהמליץ.
1. אני מבטיח שהכל יהיה בסדר (אנחנו לא משקרים לילדים באף גיל. אנחנו לא יודעים ובוודאי שלא יכולים להבטיח).
2. אי אפשר לדעת מה יהיה (מעורפל, כללי ומעורר חרדה מדי).
3. לא בטוח שנוכל לנסוע לטייל בשבוע הבא/היום לא נוכל אבל בשבוע הבא אני מבטיח שניסע (אין טעם לעורר כעת דאגה או תסכול לגבי שבוע הבא, שבוע הבא רחוק מדי, ובוודאי שאי אפשר להבטיח. כאמור, אנחנו לא משקרים לילד ולא מבטיחים משהו שלא בטוח כלל שנוכל לקיים).
4. אל תדאג, אני תמיד אהיה איתך (זה לא נכון טכנית, יש זמנים שבהם ההורה לא יהיה עם הילד).
5. אנחנו צריכים להיות חזקים כל הזמן (לא. לפעמים חזקים ולפעמים חלשים, ובכלל חשוב להעביר מסר שגם מי שמפחד הוא חזק, החוזק הוא בהתגברות ובהתמודדות, ולא ברגש עצמו).
6. אתה צריך להראות לאחיך הקטן שאתה לא פוחד (כמו בסעיף הקודם, מותר לפחד, ודבר נוסף- גם ילד יותר גדול הוא עדיין ילד, וחשוב למנן תפקידים שנותנים לאח גדול ולא להגזים עם זה).
שימוש בכל דרכי התקשרות שהילד מכיר ומשתמש בהן בשגרה על מנת לתווך את המצב ואת השינויים (תת"ח- תקשורת תומכת חליפית, סיפורים חברתיים, סרטונים), המחשה תומכת בהבנה.
התאמת השיח לרמת ההבנה של הילד, למשל במקום מלחמה ניתן להסביר לילדים במושגים פשוטים שזה כמו מריבה מאוד קשה.
מתן דגש לזיהוי של תגובות ותחושות גופניות וחיבורן לרגשות כדי לעזור לילד להבין מה עובר עליו.
במצב של שאלות חזרתיות הנובעות בדרך כלל מחרדה- לא להתעלם מן השאלות גם אם עניתם כבר מאה פעמים, ומצד שני להתייחס לחוויה הרגשית העומדת מאחוריהן- לכך שהשאלות מבטאות את הפחד של הילד ולהראות כי אתם מבינים אותו וקשובים אליו.
עזרים מיוחדים בכדי להתמודד עם ההצפה החושית – דוגמת אטמי אוזניים, אוזניות מבודדות רעש, וסט תחושתי, משקפי שמש, שמיכת כובד וכו'. עזרים אלה גם מקלים על הילד וגם מאפשרים לו תחושת שליטה במצב.
מגע הוא תחום שעשוי להיות רצוי אך גם רגיש אצל ילדים המאובחנים עם אוטיזם. לכן לגשת לילד ולהציע לו חיבוק לא תמיד יתאים ויעזור. מתוך ההיכרות עם הילד ניתן להציע לו קרבה או מגע כפי שיודעים שאוהב ונעזר, כשעדיף להציע לו ולתת לו לקבל או ליזום, גם כאן השאיפה היא להשאיר לו את הבחירה ואת השליטה. אפשר לחפש ולחשוב על דרכים נוספים לייצר קרבה, הרגעה ותמיכה.
מאז פתיחת המבצע בתקיפת מתקני הגרעין והטילים באיראן, שוב אנו מוצאים עצמנו במציאות של התרעות וירי טילים המטלטלים את שגרת חיינו. הציבור נקרא לשהות בסמוך למרחבים המוגנים, והלב כבד מהמתח המתמשך ומהדאגה...
זמנים של חירום וחוסר ודאות עלולים להיות מאתגרים במיוחד. ריכזנו כאן מגוון המלצות וכלים שיעזרו לייצר תחושת ביטחון, סדר יום, וחיבור – גם כשנשארים בבית או במקלט.
בימים שבהם האזעקות, הריצה למקלט והמתח המתמשך הופכים לחלק משגרת החיים, ילדים זקוקים לנו יותר מתמיד – לקול המרגיע, ליד המכוונת, ולתחושת הביטחון שאפשר לעזור להם לבנות גם בתוך מציאות לא פשוטה....