אנו חיים בעולם שבו אבחנות ניתנות עדיין באופן קטגורי, שלפיו יש אנשים שמקבלים אבחנה כלשהי ויוגדרו כבעלי מוגבלות, לעומת אנשים שלא יקבלו אבחנה, וייחשבו לאנשים ללא מגבלה. התנהלות זו משפיעה גם על תפיסה עצמית, האופן שבו האדם תופס את עצמו, וגם על האופן שבו אנשים נתפסים בחברה. להגדרה של מוגבלות השלכות רבות, הפוגשות גם ציפיות המופנות כלפי אנשים בעלי אבחנה, או ללא אבחנה.

זה יכול להיות מבלבל ומורכב עוד יותר, כשמדובר באבחנה של אוטיזם, המוגדר כספקטרום רחב של מצבים ואיפיונים נוירולוגיים שונים, שחלקם הגדול לא נראה באופן ברור או מובן כלפי חוץ, אלא משתקף ברגעים או התנהלויות שיש להן לרוב בסיס חברתי כלשהו.

כשחסרה הבנה בחברה כלפי אנשים המאובחנים עם אוטיזם, עשויה להתקיים כלפיהם עמדה דואלית- או שהם בסדר ובעצם הם "נראים כמו כולם", או שהם "מתקשים מאוד וזקוקים לעזרה תמידית". כמובן ששתי העמדות, כמו כל גישה דואליסטית, הן קיצוניות ולרוב לא מותאמות ולא פוגשות צרכים אמיתיים. בהמשך לכך, פעמים רבות ניתן לראות התנהגויות חברתיות כלפי אוטיסטים אשר נעות בין התעלמות מצרכים שעולים במצבים מסוימים (למשל כשאוטיסט או הורה לאוטיסט עושה שימוש בכרטיס "פטור מתור"- ומתעוררות תגובות של כעס או האשמה), לבין ניסיון מופגן ונרחב להגיש עזרה, גם במצבים שבהם העזרה לא דרושה, לא רצויה או לא מתאימה (למשל כשאוטיסט חווה במרחב ציבורי איזושהי התפרצות/התנהגות הקשורה להצפה, ואנשים יכולים לגשת באופן לא מותאם ולהציע עזרה או לנסות להתערב באופן חודרני).

לפיכך, אנו רואים חשיבות עצומה בהעלאת מודעות לאוטיזם ולאוטיסטים כבני אדם המאופיינים בשונות רב-מימדית, בעלי איפיונים דומים ושונים, שלכולם אינדיבידואליות וסובייקטיביות. המשמעות המיידית היא בכך שגם אוטיסטים, ככל בני האדם, מעוניינים בקשר, יכולים להצטרך עזרה לעתים, ובו זמנית מעוניינים שתישמר להם זכות של פרטיות וכבוד, שתישמר להם היכולת לבחור אם להיעזר, מתי ובאיזה אופן. לכן הדרך הטובה ביותר היא לשים לב, להתבונן לרגע מהצד, ולנסות לבדוק בעדינות וברגישות אם יש צורך או ענין בעזרה ואיזו.

כל אדם, אוטיסט, בן משפחה של אוטיסט, או אדם נוירוטיפיקלי, זכאי ואף ראוי להיראות הן בכוחותיו והן בצרכיו, לפגוש הצעת עזרה באופן שמכבד, באופן רגיש ושאינו שיפוטי או חודרני, ובאותה מידה באופן שיאפשר לו לקבל את ההצעה או לסרב לה.