ספרי לנו על תחילת דרכך המקצועית והשילוב בעמותה
בהכשרתי אני פסיכולוגית קלינית, בוגרת בית-הספר לפסיכותרפיה ולימודי המשך, וכיום אני מלמדת במסלול ללימודי המשך בבית-הספר לפסיכותרפיה שבפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

התחלתי את דרכי בעמותה בשנת 1993, כשעברתי לגור בתל אביב בשנת ההתמחות האחרונה שלי. המשכתי לעבוד בגנים כמה שנים ולאחר מכן הדרכתי בתוכנית הפעוטות שהתנהלה פעם בעמותה. נשארתי קשורה לצוות הבכיר ב'גני שקד' בחולון, והנהגנו קבוצה מדהימה לקריאה ולחשיבה בתחום האוטיזם שפעילותה נמשכה שנים רבות.
לפני 18 שנים פנו אלי המפקחת על החינוך המיוחד בחולון ופאם פלטק, שכיהנה כמנהלת הטיפולית של הגנים בחולון, בבקשה ללוות ברוח העבודה המקצועית של העמותה את כיתת התקשורת הראשונה שהוקמה אז בחולון. בתחילת הדרך הגעתי לשעתיים פעם בשבועיים כדי להדריך ולחשוב יחד עם הצוות החינוכי והטיפולי על הילדים. ברבות הימים התפתחו שעתיים אלו והפכו ליחידה לאוטיזם בשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) בחולון. היחידה מנתה כעשר פסיכולוגיות קליניות שליוו כיתות תקשורת בבתי-ספר שונים בעיר. אחד הרעיונות שעליו הושתתה היחידה היה שילוב ידיים מהותי עם מרכז התמיכה היישובי-אזורי (מתי"א), לחשיבה טיפולית-חינוכית-קלינית על אוטיזם.

את היחידה הזאת ניהלתי במשך 14 שנים, ושמרתי על קשר מתמיד עם העמותה שתמכה בדרכים שונות בכיתות התקשורת בעיר. זו הייתה יחידה ייחודית ויחידאית.  באותם שנים שמנו דגש על אינטרדיסציפלינריות – העמקנו את הטיפולים הרגשיים של מטפלות המתי"א, ליווינו צוותים חינוכיים, בנינו יחד עם מתי"א חולון תוכניות כישורי חיים רב-שנתיות, ושמנו דגש על מעורבות המרפאה בעיסוק בהכנה לחיים הבוגרים. היחידה ממשיכה לפעול גם כיום. אני עזבתי אותה משהקמתי יחד עם העמותה את המערך הטיפולי המקדם שהוא חלק ממנה.

מה הוביל להקמת המערך הטיפולי המקדם? 
לפני כעשר שנים נבחרה העיר חולון לעיר הפיילוט ליישום חוק דורנר. החוק קובע, שההורים הם שבוחרים את סוג ההשמה הנכון לילדם בהתאמה להערכת התפקוד, והילד מקבל סל טיפולים ממשרד החינוך. למדתי את החוק לעומקו ואף נפגשתי עם השופטת דורנר, יוזמת החוק, בבית-המשפט העליון. היה לי ברור, ששימת הדגש על 'הבחירה של ההורים' היא החלטה פוליטית פורצת דרך, וציפיתי יחד עם שאר חברות היחידה הקלינית, שיישום החוק הזה יוביל לשינוי פני השטח בהשמה ובחלוקה של הילדים בין סוגי מסגרות הלימוד הבית-ספריות. מתוך כך נולדה ההבנה, שכדי שהמדיניות הזאת באמת תצלח, כדי שיגברו הסיכויים של הילד והמשפחה להצליח בשילוב, עלינו לשנות את פני השטח בבתי-הספר ולהוסיף תמיכה טיפולית. לשמחתי, אנשי המערכת החינוכית הטיפולית בדקו וחשבו באופן הולם, ואפשרו לנו לחלום ולנסח בדייקנות את הדברים שאנחנו כאנשי שטח מבקשים להוסיף כדי שהילדים יצליחו יותר וכדי שהעבודה הטובה שלנו תקדם אותם ותזכה לשיתוף פעולה.

באותן שנים התפרסם התיקון לחוק הבריאות, המעניק לילדים על רצף הגילים 18-7 שלש שעות שבועיות. אך המציאות לימדה, שרק 15% מהמשפחות מימשו את חוק הטיפולים החדש, ושוב, היה עלינו לבחון את החסמים למימוש הטיפולים. מסקנות הבדיקה הובילו אותנו להקמת המערך. בנינו מודל לשילוב שעות הזכאות בשעות הצהריים בבית-הספר. החלום שלנו היה לחבר את אנשי הטיפול של הבוקר לאלה של אחר הצהריים, ולבנות תוכניות טיפול ארוכות טווח המתאימות לגיל. שאפנו לאפשר לילדים, לנערים ולמשפחה להותיר את שעות אחר הצהריים לחיי משפחה ולפעילות פנאי.

מרכז כובד נוסף עמד מול עיניי כל הזמן במהלך הקמת המערך – תפיסת אדם עם מוגבלויות באופן כללי, ובאופן ייחודי האוטיזם, שהוא תחום מתפתח, מבעבע ומרתק. המטופל הוותיק ביותר שלי בגנים מלווה אותי כבר 26 שנים. למדתי ממנו וממבוגרים רבים נוספים על אופנות העבודה, על זווית הראייה השונה והמשתנה לאורך השנים. ידעתי, שהמערך שיקום יכלול פיתוח בתחום האוטיזם בקרב ילדים בני 18-7, והשקעה מרבית בתוספת מטפלים בעלי ידע נרחב המתבוננים על המאופיינים באוטיזם מתוך כבוד, שותפות ושוויון. אחד מהערכים המרכזיים שעליהם מושתתת העמותה שלנו הוא הכשרת עובדים, והיה ברור שגם במערך החדש נקדיש לכך משאבים רבים.

וכך יצאנו לדרך. עבודה טיפולית בשעות הצהריים בכיתות התקשורת, ומרכזים טיפוליים בצהריים ואחר הצהריים לילדים שלומדים בשילוב בכיתה גדולה.

כיצד התקבל השינוי הזה בשטח?
ההורים קיבלו את הרעיון בהתרגשות. אנשי המפתח בחולון הבחינו מיד בפוטנציאל ו'רצו' איתנו. ארך זמן עד שזכינו להכרה ממשרד הבריאות, היינו צריכים להוכיח את עצמנו, עבדנו קשה, השקענו ברצינות. האתגרים שבהקמת מקום חדש הם גדולים: התחלנו בחולון עם 40 ילדים, אבל עד מהרה הבנו שיש לעבור לפריסה ארצית, שהרי זה חלק ממהות העמותה. אז, בשנה השנייה התרחבנו לרחובות ולאחר מכן לעמק חפר, לשרון, להרצליה, לבית-ספר 'יחדיו' בתל אביב, לראשון לציון… לאט-לאט גדלנו.  הפנייה הגיעה מרוב המקומות מהעיר או מההורים ששמעו מהורים בערים אחרות ואמרו "גם אנחנו רוצים".

היו רגעים של משבר?
כמובן, היו נקודות של משבר. צוות הניהול הוא צוות יוצא מן הכלל שצריך גם להיזון מהחלום, ולצידו גם לעבוד קשה מאוד. במשך שנים ליוותה את ההתנהלות שלנו מנטליות של 'חומה ומגדל' – לאחוז בחזון, ביצירה וברוח כנגד כל המשוכות שבדרך. אני חושבת, שהשנה אנחנו נהנה ממצב שבו שורר כבר שקט מערכתי וארגוני, כל אחד עושה את תפקידו והעניין מתנהל מעצמו. אבל לשם הפיכת החזון של המערך למשהו ממוסד נדרשו ממני שינויים פנימיים רבים, גדילה אינטנסיבית. אחת מדרכי החיים ששאבתי מהבית שבו גדלתי היא בעקבות הפסוק מישעיהו "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ"  – לנוכח אתגרים גדולים בו זמנית מתרחב הלב אל מול ההיתכנות המרגשת שהעולם ישתנה – וגם מפחד הלב בפחד עצום מפני השינוי, הדרישות והכיוונים ששינוי כזה יכול ליצור.

עם השנים הרגשתי, שאני יוצאת למסעות בתוך המערך שאין לי מושג כיצד ולאן הם יובילו. לפעמים המסע שואב כוחות רבים מאוד. כיום אני רוצה בעיקר לראות את האנשים ונשות המקצוע המעולות שלי עובדות בנחת – לא נחת של מנוחה על זרי הדפנה, אלא עם ניגון פנימי שאומר, שהשינוי התמידי וסלילת הדרך הם חלק מופלא מבית-המדרש של החיים.

מהיכן מגיעה המוטיבציה והאמונה שלך בדרך כה ארוכה? 
אחד המנטורים בחיי הוא אבא שלי. הוא היה רופא ילדים, תלמיד חכם ואדם מיוחד. נדרשו לי שנים כדי להבין עד כמה חתרני הוא היה בהווייתו. כלומר – הרופא פוגש קושי או מחלה. למחלה יש אג'נדה, יש מסלול, והרופא בא ואומר למחלה "נראה לך?! אני חושב אחרת, אני אמצא את הדרך להטות את המחלה הזאת הצידה או להתמודד עם הבעיה מעיקרה". דרך החשיבה הזאת מעסיקה אותי מאוד והיא חלק ממה שלמדתי מהאוטיזם – שכל ילד ונער שאני עומדת מולו צריך להתמודד עם מורכבות התפתחותית שיכולה לעכב אותו בכל אחד מהשלבים בחייו, והתפקיד שלי כפסיכולוגית וכאדם לפענח כמו בלש מה יפתח עבור כל אחד את מסלול ההתפתחות ואת מסלול ההשתלבות בחיים. זהו חלק מהסיפור שלנו כעובדי המערך – אנחנו לא מקבלים את המציאות כפי שהיא.

כיצד עבודתך המאומצת לאורך שנים רבות התקבלה והשפיעה על התא המשפחתי הפרטי שלך? 
אחד הדברים שאפשרו לי לפעול בכל הסיפור הזה הוא בן זוגי, שהוא בעל תפיסה אנושית וחברתית יוצאת דופן, וכל הזמן מסתכל קדימה. עברו עלי שנים קשות שגם השכר היה נמוך מאוד, והוא חיזק את ידיי ואמר לי "לא מרוויחים בכסף – מרוויחים בשינוי, בהזדמנויות" – וזהו חלק מהמצע שאפשר לי להמשיך.

כשהתכוננתי להקים את המערך ניגשתי לציפי (נגל-אדלשטיין) ואמרתי שאביא גם תרומה להתחלת ההקמה. גייסתי בת משפחה העוסקת בפילנתרופיה, מישהי ששנים ניסיתי לעניין אותה בכל מיני רעיונות שהיו לי, וכשבאתי עם הרעיון של המערך היא לראשונה אמרה לי – "זה זה! כאן יש סיכוי להשפיע". ואז, היא סיפרה לי שלפני שנים רבות אבא שלה, שהקים את הקרן הפילנתרופית, נתן לאימא שלי תרומה גדולה כדי לבנות את המקלט החירום הראשון לילדים שהוצאו מהבית. אותו מקלט הפך לבשורה למקלטים רבים שהוקמו לאחר מכן, ושתינו התרגשנו לנוכח השאלה לאן תוביל התרומה שנתנה היא להקמת המערך הטיפולי הראשון לגילאי בית-ספר. יצא שהאישי והמקצועי נשזרו להם יחד.

ובאותו הקשר – לא יכולתי לחלום על שותפה טובה יותר מציפי נגל-אדלשטיין, מנכ"לית העמותה. היא יכולה לשמוע על רעיון כשהוא 'קטן' ולהבין שהוא אכן יהיה 'גדול'. אישה עם חלום, אישה שמעזה – גם לחלום ולעשות, ובמקביל שומרת בחוכמה עצומה על ההיתכנות, על הקיימות. היא נאבקה יחד איתי – וזה בפירוש מאבק. כיום אנחנו בפרק חדש בהיתכנות והשנים הבאות תהיינה שנים של התבססות טובה מאוד של המערך. אילולי הייתה לי שותפה כמו ציפי – זה לא היה קורה.

כיצד מתחלקים תחומי האחריות שלך כיום? 
אני מנהלת את המטה המקצועי ואת צוות הניהול של 16 הסניפים שבהם ניתנים טיפולים ל-1450 ילדים ב-24 ערים ומועצות מקומיות שונות. בכל עיר צוות ניהול האמון על ליבת העבודה הטיפולית, על הכשרה, על הדרכה ופיתוח עובדים ועל שיטות עבודה. ולצידן, מערך משרדי בהובלת מנהלת משרד ומנהלת תפעול האמונות על מערכת גבייה, מערכת מסועפת של עבודה מקצועית וכלכלית מול קופות החולים, מערכת של עבודה עם הערים ובתי-הספר השונים, ועוד. אני מנסה כל הזמן ליצור מתווה אחיד לעבודה בערים השונות, אבל עם קשב להבדלים ביניהן. בנוסף, אני חלק מהוועדה הקלינית בעמותה.

היום שלי כולל ישיבות עם שכבות הניהול במערך ובעמותה, פיתוח של תוכניות, פגישות לשם קידום חשיבה משותפת עם אנשים מרכזיים מחוץ לארגון, הוראה, הרצאות…

מכיוון שהלמידה היא מרכיב מהותי מאוד בתפיסת העולם שלנו – הקמנו בית-ספר לפסיכותרפיה שמיועד למטפלי העמותה – לא קשור לאף אוניברסיטה. לומדים בו את צורת החשיבה שלנו – רגשית התפתחותית על ציר בני 18-7. החלום שלי הוא לבנות מתכונת דומה גם לסקטורים הפרא-רפואיים. אבל זה עוד יבוא… בשלב זה אני מלמדת שם ארבעה קורסים סמסטריאליים ומלמדים בו ארבעה מרצים נוספים מלבדי.

כיצד הגבתן במערך המקדם למשבר הקורונה? 
כשהוכרז על סגר והתחלנו להבין לנוכח מה אנחנו עומדים, העמותה הקצתה לנו  שבוע להיערכות, שבו בצורה מרשימה מאוד הכריזה כל העמותה על 'הוֹלד' של הטיפולים, כדי לעשות שידוד מערכות וחשיבה מחודשת על התמודדות. בשבוע הזה עבדנו מבוקר עד בוקר ויצרנו מתווה עבודה בזום, חיפשנו חומרים מחו"ל, הסבנו חומרים קיימים ויצרנו חדשים. המשימה השנייה הייתה תקשורת עם ההורים, ובירור מי יכול, רוצה וערוך להמשיך טיפולים. פנינו גם למטפלים ושאלנו מי יכול לטפל באופן הזה. כתבנו מתווים אתיים לעבודה מקוונת עבור המטפלים.
חשבנו בתמימותנו שהדברים יארכו חודש-חודשיים של סגר וזהו. יצרנו קשר עם משרד הבריאות כדי להגיע להסכמים חדשים, כמובן, יחד עם ציפי ועדי וצוות תמיכה שלם ממטה העמותה. הוצאנו מספר עובדות לחל"ת, רובן לבקשתן, ומי שנשארה נשאה בעול כבד הרבה יותר. יומיים אחרי תחילת הסגר השתתפו למעלה מ-100 מטפלים בהשתלמות בזום – רצינו לשדר שהחיים והעבודה נמשכים.

לגבי ההורים, תהליך ההבנה איך לעשות את הדברים ומה לעשות ארך זמן ממושך. הקפדנו על כללי קופות החולים, התכנסנו בקבוצות לחשיבה כיצד לעבוד נכון בעבודה מקוונת ולמדנו הרבה זה מזה. אבל, אין ספק שהיה קשה ולעיתים קשה מאוד.

אני אומרת תמיד למנהלות המערך שהן מנהיגות, ועל מנהיגה לדעת להגיד לאלה הזקוקים לה שהיא יודעת שקשה – על מנהיגה לתת לכך תוקף לצד מאמצי ההתמודדות. יצרנו קרן לגיוס תמיכה בהורים שנפגעו מהקורונה, כדי שיוכלו להמשיך את ההשתתפות העצמית הנמוכה בטיפולים, אלו תרומות שהמנהלות ממש קוששו.

כיצד את שומרת על חיבור לשטח בתוך כל העשייה המערכתית? 
כל השנים האלה אני מנהלת קליניקה פעילה ועובדת עם מאופיינים על הרצף האוטיסטי בכל הגילאים ובכל רמות התפקוד. כי אני מאמינה, שעלי לשכלל את החשיבה עבור המאופיינים עם אוטיזם מכל הזוויות כל הזמן. אני לא רוצה להפוך להיות זאת ש'חושבת מבחוץ', אני נאבקת למען המטופלים לשינוי ולהתפתחות בדיוק כמו כולם.