הכירו את ד״ר אירית מור שניר

מנהלת רפואית תחום אוטיזם ומנהלת יחידת גני תקשורת השרון

אירית מור שניר

ד"ר מור שניר אירית, פסיכיאטרית מומחית לילדים, נוער ומבוגרים ופסיכותרפיסטית, היא דמות מפתח בעמותה שלנו, אשר מחזיקה בתחומי עיסוק ואחריות רבים. בין הכובעים שהיא חובשת כיום ניתן למנות את תפקיד מנהלת רפואית תחום אוטיזם, מנהלת את יחידת גני תקשורת השרון שאותה גם הקימה ומציינת השנה את שנתה ה-20 וגם שותפה ל"בית-אחד" יחידת ASD השרון. פגשנו את ד"ר מור לשיחה, כדי להכיר קצת יותר אותה ואת מסלול הקריירה שלה.

במה עסקת קודם לכניסתך לעמותה?
הגעתי לעמותה אחרי 20 שנה בבי"ח שלוותה, שם בתפקיד אחרון הייתי סגנית מנהל מחלקת נוער. התחלתי את דרכי שם בהתמחות בפסיכיאטריה של מבוגרים, המשכתי להתמחות בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר והגעתי למסקנה שהכל מתחיל בגיל הצעיר וככל שהגיל יותר צעיר ההתערבויות יותר משמעותיות.
לפני כ-20 שנה התחלתי לעבוד עם העמותה לילדים בסיכון דרך בית החולים. פתחנו גן יחד עם החינוך והרשות ברעננה ונכנסנו לגן קיים. ניסינו שזאת תהיה שותפות בין העמותה ושלוותה. הייתה עבודה מרובה בגנים והמחויבות שלי הלכה וגדלה. ראיתי ששיתוף הפעולה לא נושא פרי כפי שציפיתי וכעבור שנתיים של עבודה בשני הגופים במקביל, עשיתי בחירה להתמקד בעניין הרב שלי בגיל הרך.

מה היה הפרויקט המשמעותי הראשון שלך בעמותה?
במקביל לפתיחת הגנים בשרון החל פרויקט "חוסן לטף". העמותה נכנסה לפעילות במרפאות "טיפת חלב" בלב אזורי המצוקה בתל-אביב ויפו ואני קיבלתי אחריות לשתי מרפאות "חוסן לטף". הקמנו צוותים רב מקצועיים שנתנו אבחון ומענים מגוונים. איתרנו תינוקות עם קשיים נוירו-התפתחותיים מגוונים ובעיות בהתקשרות ואף אוטיזם בשלבים המוקדמים. עשינו גם התערבויות בבתים. זה היה פרויקט יפייפה שהתבסס על תרומה ולצערי אחרי כ-4 שנים נסגר, כי לא המדינה, לא הקופות ולא עיריית ת"א רצו להיות שותפות בו.

ספרי לנו על יחידת השרון אותה הקמת ופיתחת, ועל התפקידים שמילאת שם.
ב-2001 פתחנו שני גנים ברעננה. בתחילת 2002 נכנסנו לעוד גן בכפר-סבא. בהמשך היחידה גדלה באופן אקספוננציאלי: ב-2001 היו 4 גני תקשורת בכל אזור השרון, ונכון להיום יש 37 גני תקשורת. בנינו קשרים מאד טובים עם החינוך והרשויות ולאורך כל השנים יש שיתופי פעולה מאד טובים איתם. אני גם ניהלתי את היחידה וגם נתתי את הפיקוח רפואי על כל הגנים.

כשגדלנו ביצעתי ראורגניזציה של חלוקה לאשכולות על פי האזורים הגיאוגרפיים. מנהלות האשכולות שלנו גדלו כולן והתפתחו בתוך היחידה. חרטנו על דגלנו ערכים של פתיחות, גמישות ויצירתיות. האני מאמין שלנו הינו שלאף גישה טיפולית אין את המונופול על האמת המוחלטת. אנו פתוחים לחידושים ואני משתדלת להכניס שיטות מבוססות ראיות. לילדים בגיל הרך שהם על הספקטרום יש חלון הזדמנויות מבחינת הפלסטיות של המוח ולכן יש לנו חובה לטפל בהם בשיטות שהוכחו כיעילות ונתמכות ראיות. כבר מראשית הדרך הכנסתי את ה-ABA, שהייתה שנויה במחלוקת אז, אך הכנסנו אותה בצורה שהשתלבה היטב בעבודת הצוות ותרמה להתפתחות הילדים.

אילו שיטות עבודה נוספות הבאת והטמעת ביחידה?
בקיץ 2013 שמעתי שד"ר טלי גב שהתחילה לעבוד איתנו נוסעת ללמוד את מודל ה-ESDM באיטליה. תוך שבוע "נדחפתי" ועליתי איתה על מטוס לסיציליה, ללמוד שם בסמינר שהעבירה מומחית בעלת שם עולמי בשיטה. בעקבות הביקור הזה החלטתנו לשלב את השיטה ביחידה – בהתחלה בתוך "בית אחד" בטיפול אינדיבידואלי בילדים. לאחר שנה, הכנסנו את השיטה גם לגנים, הכשרנו צוותים שעברו את תהליך ההכשרה הרשמי של ה- MIND בארה"ב ותרגמנו שני ספרים של ה-ESDM מאנגלית לעברית. הטמענו את המודל ביותר ויותר גנים ביחידה ואף ליווינו את ההטמעה במחקר שהוכיח את יעילות המודל לקידום הילדים.

מדוע התחברת דוקא ל-ESDM, ומה היו האתגרים בהטמעתה?
השיטה מאד מצאה חן בעיני כי היא מבוססת קשר ויש בה מקום מאד מרכזי להורים, בניגוד למשל ל-ABA. ההורה מקבל משימות הביתה וזה הופך להיות חלק מהעשייה היומיומית ומהקשר עם הילד. זה מחזיר את תחושת המסוגלות להורים, שפעמים רבות מרגישים חוסר אונים מול הצרכים המורכבים של ילדם.

להכניס שיטה חדשה לאנשי מקצוע שעובדים עם הספקטרום האוטיסטי – זאת לא משימה פשוטה. הנטייה הטבעית היא להיות בתוך תבניות ומסגרות, אבל אנחנו מובילים תהליך שאני מאד מאמינה בו.

מה הוביל לפתיחת יחידת ה-ASD ב"בית-אחד" בשרון?
הרבה אנשים לא יודעים שבמשך כ-10 שנים משרד העמותה באזור השרון היה אצלי בבית. חצי שנה לפני שחרור בני הצעיר מהצבא, בא ואמר לי – "יש לך חצי שנה להוציא את הפסיכולוגים שלך מהבית… אני רוצה פרטיות!". אחרי 10 שנים בבית שלי, העמותה שכרה לנו מקום ואז החלו רגשי אשמה על כך שהמשרדים האלה עומדים ללא שימוש בשעות אחה״צ והערב, כשצוותי הגנים מסיימים את יום העבודה. הרגשתי שצריך לנצל את המשאבים שלנו כמה שיותר ועלה לי רעיון להשתמש במתקן לפתיחת מרכז בית אחד יחידת ASD כמו ברמת-חן.

חברתי לפרופ עופר גולן, וסנדרה ישראל יעקב שפתחו את היחידה ברמת-חן – ויחד פתחנו את יחידת ה-ASD "בית אחד" בשרון. המקום הוא מקום אבחוני-טיפולי, שעובד נתמך ראיות כלומר מה שהוכח כיעיל הן מבחינה אבחנתית והן מבחינה טיפולית. אנחנו מקדישים משאבים להבאת שיטות מבוססות מחקר ולהטמיע אותן בארץ.

נושא נוסף שאת עוסקת בו בשנים האחרונות הוא התחום הרפואי בעמותה
נכון, במשך לא מעט שנים סקטור הרופאים היה תחום מוזנח יחסית בעמותה. לא היה כיסוי מספק לגנים – המצב הרצוי הוא של רופא/ה שמגיע יום בחודש, מכיר את הילדים ועושה הערכה, מייעץ לצוות ולהורים וכו'. פרופ' נתי לאור נתן לי את ה"תיק" הזה של מנהלת רפואית תחום אוטיזם בעמותה. עשינו גם שיתופי פעולה עם בתי חולים לצורך גיוס רופאים משורותיהם. היה פרויקט בבית חולים גהה שבו השתתפו למעלה מ-10 מתמחים שכל אחד קיבל גן, ובסופו של דבר מהקבוצה הזאת כיום חלק גדול מהמתמחים ממשיכים לעבוד איתנו. כיום יש לנו שיתוף פעולה עם בית חולים זיו בצפת, העמק בעפולה , מעלה הכרמל, באר יעקב-נס ציונה וסורוקה בב״ש ובנוסף רופאים מכל רחבי הארץ שעובדים כפרילנסרים.

אני מגייסת רופאות ורופאים ולא מתפשרת על איכות – הם צריכים להיות גם טובים מקצועית וגם כאלה שמסוגלים להשתלב כיועצים בצוות של גן – זו לא ההיררכיה הרפואית שקיימת במרכז רפואי, זה לבוא עם ראש אחר, של קהילה. אנחנו מנגישים להם ידע, הרצאות, וובינרים ונכון להיום אפשר לומר בגאווה שב-274 גנים מתוך 276 גנים מקרית-שמונה ועד אילת – יש כיסוי רפואי. למרות שהשנה נוספו עוד 35 גנים. והעבודה ממשיכה… זה לא מספיק לגייס אותם, צריך לשמור איתם על קשר, לתת תחושת משמעות לעבודתם ללוות ולייעץ , לעשות את החיבורים האנושיים. לעשות הטמעה למסגרת שלא יודעת איך לעבוד עם הרופאים. 
וחייבת לציין בסיפוק שרופאים מעוניינים לבוא לעבוד אצלינו ולא בגלל השכר.

קיים מיעוט של פסיכיאטרים ונוירולוגים שיודעים לאבחן ולטפל באוטיזם בארץ. וזו ממש שליחות לתת מענה רפואי לילדים, הורים וצוותים בגנים ולחשוף יותר ויותר רופאים לתחום של אוטיזם ואוטיזם בגיל הרך וללמוד התחום לעומק.

כבר 20 שנה את בעמותה, ואין רושם שאיבדת אפילו מעט מההתלהבות והמוטיבציה. מה הסוד?
אני מרגישה שליחות בעצם העשיה. בשבילי להיכנס לגן בתחילת שנה ולראות ילדים בחצר, כל אחד בפינה שלו ובעולמו, נחמץ הלב… את מגיעה בסוף שנה לאותו גן ואת רואה ממש מהפך – רשת של יחסים ושל משחק משותף – דברים שהם למדו וכעת עושים בעצמם, יוזמים ונהנים- זה לא מפסיק לתת לי השראה ולהניע אותי.

לא מאתגר לשמור את החיבור הזה לשטח עם הצמיחה לתפקידים ניהוליים?
אני משתדלת להיות כל הזמן מחוברת, כל השנים עשיתי קבוצות הדרכה למטפלים בגנים. בשנתיים האחרונות כתוצאה מעומס החלטתי להפסיק וזה חסר לי כל כך – אז השנה חזרתי לעשות זאת. אני כל השנים יועצת בגנים, רואה ופוגשת את הילדים וזה החלק שאני הכי אוהבת. צמצמתי את מידת המגע אבל אני לא מוותרת על זה.

יש לי קשר עם ילדים והורים – יש כאלה שכבר התגייסו ושומרים איתי על קשר- אני מלווה אותם מילדות לבגרות, רואה אותם גדלים ומשתלבים.

מעבר לכך, אני רואה את תחום האוטיזם כתחום חידתי ואניגמטי, שיש בו הרבה דברים לא פתורים עוד לגלות. נשאבתי פנימה כי זה תחום מרתק ברמה מחקרית, אקדמית, אישית ואנושית, וגם בהיבטים החברתיים והפילוסופיים. אני ממש אוהבת ילדים, זה המקור, משם הכל מתחיל. אני מאמינה שבעבודה שלנו אנחנו מאפשרים לכל אדם להגיע למיצוי היכולות שלו. 20 שנה ואני קמה כל בוקר ומאד אוהבת את מה שאני עושה.

וכמובן שכל זה הרבה בזכות החומר האנושי הנפלא: אני אדם של חיבורים ויש לנו בעמותה אוסף של אנשים משובחים – יש לי פרטנרים מעולים, מנכל"ית מופלאה ומנהלת מקצועית נהדרת ועוד רבים ורבות משובחים. ממש הון אנושי. לא תמיד קל בתחום הזה, להכניס חידושים ולערער על הסטטוס קוו, להסתכל על הדברים גם מהפן הכלכלי. יש עוד הרבה מה לעשות, והכל ייתכן ואפשרי בזכות הרוח האנושית של אנשי העמותה.

פוסטים נוספים

בתקוה לימים טובים יותר

סיכום שנת 2023 בצל המלחמה

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר החלה זמן קצר מאוד לאחר תחילת שנת הלימודים. בשנת שגרה, זהו זמן המוקדש בדרך כלל להכרת הילדים ולהכנת תוכניות עבודה שנתיות. המלחמה העמידה אותנו בפני אתגרים שלא ידענו...