מעבר מחירום לשגרה

מצבי חירום

מאת יעל לויאל
עובדת סוציאלית MSW ומדריכה - עובדת במטה המקצועי

המלחמה עם אירן הסתיימה, או הופסקה לעת עתה כפי שהחלה – באופן פתאומי ומיידי עבור כמעט כל תושבי מדינת ישראל. בימים האחרונים אנשים רבים מסתובבים עם פנים עייפות ומתקשים לענות לשאלה – "מה שלומך? איך את/ה מרגיש/ה?".

אנשים רבים חשים תחושות מוזרות ולא מבינים מה עובר עליהם. הרי על כולנו עברה תקופה איומה, שהסתיימה, לפחות כי שנראה כרגע, אז למה אנו לא שמחים? מדוע איננו נרגעים?

סביר להניח כי רובנו חווינו תחושות של הקלה מסוימת, שהתחלפה בסימני שאלה. האם המצב באמת הסתיים? האם אנו יכולים להירגע?

מעבר מחירום לשגרה – במה הוא כרוך?

המוח שלנו, ועימו הגוף שלנו, מצויידים היטב כדי לעבור למצב של חירום והיערכות לסכנה תוך זמן קצר ביותר, כפי שחווינו במלחמה האחרונה עם אירן, ופעמים רבות קודם לכן. אך צריך להבין כי המעבר ההפוך אינו זהה. כל המערכות המוחיות שפעלו בחירום, לצד הרבה רגעי פחד, סכנה קיומית, ותגובות חוזרות בעת אזעקה והתגוננות, לצד חוסר שינה והמון רגעי לחץ – הובילו לשחיקה של המשאבים שלנו – הגופניים, הנפשיים, המנטליים והרוחניים.

דווקא לאחר שהמצב נרגע והעולם מאותת למוח שהכל בסדר ואפשר להירגע- עולות חוויות אחרות. מחשבות- אם הופתענו והותקפנו באופן כה מיידי, אולי זה יכול לקרות בכל רגע שוב? הרי מדובר על הפסקת אש בלבד, הרי אנו עדיין במלחמה בעזה והחטופים אינם בבית, אנו עדיין מותקפים מתימן… אז האם באמת אני יכול/ה להירגע? מה מבטיח לי שמצב החירום לא יחזור?

צורת חשיבה זו היא טבעית ומותאמת, ועוזרת לנו להבין שבעצם אנו נמצאים בשלב של מעבר- מעבר מחירום לרגיעה. ברגע אחד הוחזרנו לשגרה, המשק נפתח והוסרו ההגבלות, אך המוח, הגוף והמערכות הנפשיות שלנו זקוקות לזמן מסוים כדי להסתגל מחדש. אמנם דחף החיים חזק ורבים מאיתנו מביטים קדימה ורוצים לעשות תכניות מעוגנות בחיים למפגשים משפחתיים, חברתיים ושאר תכנונים, אך לצד זאת עלינו לקחת בחשבון שייקח לנו זמן לא קצר לעבד את מה שעבר עלינו. לכן חשוב כרגע לצד החזרה לרגיעה ושגרה להרשות לעצמנו להאט, איפה שאנו יכולים, ולהבין שעלינו להזין את עצמנו ולחדש את כוחותינו.

לצד זאת, עלינו המבוגרים לשים לב לעצמנו, וגם לילדינו. מה עובר על ילדים במצב כזה של מעבר מחירום לשגרה? ואיך מגיבים לכך ילדים אוטיסטים?

גם ילדים, כמונו המבוגרים, זקוקים לזמן מעבר כדי לחזור למצב של רגיעה. ילדים אוטיסטים יכולים להזדקק ליותר זמן וליותר תמיכה, שכן חלק מהילדים האוטיסטים מתמודדים גם במצבי שגרה עם קושי במעברים וזקוקים לתמיכה במצב של שינוי, יציאה משגרה, ומתקשים להסתגל. כמו כן, לעתים ילדים אוטיסטים מתקשים להביע את רגשותיהם, להבין את עצמם ולהיות מובנים לסביבה.

לכן הכנו עבורכם, הורים ומבוגרים, מספר דגשים – דגשים לשימת לב והבנה, ודגשים לפעולה.

דגשים לשימת לב והבנה

יכול להיות שתראו אצל ילדכם "חוסר תגובה" וייראה לכם שהילד ממשיך להתנהג כרגיל ולא מראה שום תגובה מיוחדת למצב. זה שהוא לא מראה או מחצין זאת- לא אומר שהוא לא חש מבפנים בלבול, חשש, אי הבנה לגבי המצב.
יכול להיות שדווקא בעת ימי המלחמה והאזעקות ילדכם לא הראה כל תגובה, ודווקא כעת שהמצב הסתיים- דווקא עכשיו תראו אצלו תגובות או שינוי כלשהו. זה יכול להיראות לכם מוזר, אבל זה בהחלט יכול להיות תגובה מובנת וטבעית – במצב חירום אנו צריכים לתפקד ולשים את רגשותינו בצד, ודווקא כשהכל שוב נרגע – גם התחושות והרגשות חוזרים, וזה הזמן שאנו יכולים לראות שינוי אצל חלק מהילדים.
יכול להיות שלא תראו אצל ילדיכם תגובה רגשית כלל, אבל תראו אצלו שינויים בהתנהגות – ירידה או עלייה בתיאבון, שינויים בשינה – קושי להירדם, התעוררויות תכופות, חלומות. ייתכן שתראו התגברות בהתנהגויות של סירוב, התנגדות, אמירת לא. אפשרות נוספת היא עלייה בעוצמת תגובות של תסכול ומחאה, לפעמים גם לדברים "קטנים". חזרה לאחור בשליטה בצרכים ויותר פספוסים. כל אלה הם בבחינת תגובות מותאמות וטבעיות למצב לא טבעי. לעתים קרובות ילדים צעירים, ובמיוחד ילדים אשר מתקשים להבין את עצמם ולהביע את רגשותיהם, יביעו קושי או בלבול לא באופן רגשי, אלא יעשו "ACTING OUT" – כלומר- יתנהגו את מה שהם מרגישים.
יכול להיות שתראו אצל ילדכם עלייה ב"התנהגויות אוטיסטיות" – התגברות של התנהגויות חזרתיות, יותר שימוש בטקסים, דיבור חזרתי, הצמדות דביקה למבוגרים, התעקשות ונוקשות לעשות דברים בצורה מסויימת. כל אלה יהיו ניסיונות מותאמים ומובנים של הילד לייצר יותר שליטה במצב של חוסר שליטה.
יכול להיות שגם בזמן ימי המלחמה, וגם בימים שאחרי וכעת, לא תראו עדיין אצל ילדכם כל תגובה. ייתכן שלא תראו תגובה כלל, וייתכן שתראו תגובה או שינוי בעוד מספר ימים או שבועות. יש מצב שנקרא "DELAYED RESPONSE", כלומר- מצב שבו ילד מפגין תגובה מאוחרת, שיכולה להופיע זמן ממושך אחרי שמצב הלחץ הסתיים.
בעצם, בזמן ולאחר אירועי דחק כל כך קשים, מפחידים, קיצוניים, אנו מתייחסים לכל מערך התגובות וחוסר התגובות בבחינת "תגובות טבעיות ונורמליות למצב לא נורמלי". עלינו לזכור שאנשים שונים מגיבים באופן שונה, ואין נכון ולא נכון בתגובות ובחוויות. במידה ויש תגובות או שינויים חריפים – עלינו לדעת שרוב הסיכויים שתוך כשבוע עד מספר שבועות רוב התגובות יחלפו מעצמן.

דגשים לפעולה

במידה והופיעו או מופיעים שינויים בתגובות, במצבים רגשיים או בהתנהגות- יש לראות זאת כתגובות טבעיות ואין למהר להיבהל או להגדיר תגובות אלו כ"רגרסיה". הן הספרות המחקרית והן הניסיון הקליני מצביעים על כך כי רוב התגובות האלו יתמתנו ויחלפו מעצמן, במיוחד כשהמבוגרים מציעים לילד סביבה תומכת, מקבלת, ללא תגובות לחץ ובהלה.
חשוב לשים לב לתגובות ולהתנהגויות של הילד, לעקוב אחריהן, אפשר אפילו לעשות מעין טבלת מעקב ולעשות רישום יומי של ההתנהגויות – כמה, מתי, באיזה מצבים, מה המשך, וכך לעשות מעקב.
ייצרו קשר שוטף עם המסגרת החינוכית שבה הילד לומד, שתפו אותם במה קורה בבית, איספו מהם מידע מה קורה במסגרת ובקשו מהם לשים לב ואולי גם למלא את טבלת המעקב. קיימו עימם תיאום וחשיבה לגבי ההבנה של מה קורה עם הילד, ואיזה מענה הוא צריך.
במידה והילד החל לדבר באופן יותר חזרתי ואקוללי, לפספס יותר בצרכיו- אלו התנהגויות שמעידות על חשש. כאמור, מדובר כעת בתגובות טבעיות, השתדלו לא להיבהל ולא להעיר לילד. הדבר הכי חשוב ומשמעותי שיש לכם לעשות כרגע הוא לעזור לו לחזור למצב של שגרה ויציבות ולחוש ביטחון. נסו לשמור גם בבית על סדר קבוע של הרגלי ופעולות הבית, אל תעירו או תהיו ביקורתיים כלפיו, קב.לו את ההתנהגויות ותמכו בו בצורה שקטה.
נסו לקבל יותר בהבנה התעקשויות של הילד, טקסים, התנהגות חזרתית – אל תעירו ואל תהיו ביקורתיים. זוהי הדרך שלו להחזיר את עצמו לשגרה ולעשות את המעבר, וגם להביע ולעכל קצת את רגשותיו לאחר ימים מלאים בחשש ובתחושות חוסר שליטה.
אין הכוונה לתת לילד להחליט, לסרב או להימנע מפעולות יומיום אשר קשורות להחלטות של המבוגרים- חשוב להמשיך להחזיק הרגלים, דרישות קבועות (כמו מקלחת, שעת שינה, חוקי הבית) בתוך מסגרת של גבולות מוחזקים- אלה דרושים לילד כדי לחזור לתחושת יציבות ולחוש ביטחון. אל תבלבלו בין הצורך בהבנה, סביבה תומכת וחוסר ביקורתיות לבין הצורך בגבולות שמייצרים בסופו של דבר את מעטפת התמיכה והיציבות.
עיקבו אחר הילד, מצבו ותגובותיו. אם אתם רואים שאין שיפור מסוים ותגובותיו ממשיכות להיות עצימות גם לאחר שבועיים-שלושה, ואתם מודאגים- ניתן לפנות להתייעץ עם המסגרת של הילד, עם השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור המגורים ולהתייעץ.

והכי חשוב – זכרו – להיות בחמלה, בהבנה ובקבלה עצמית, רק כך נוכל להציע זאת גם לילדים ולסביבתנו.